אמא סקופ



יש אנשים שיכולים לצייר פורטרטים יפים. אתה מסתכל על האדם ואתה צריך למלא את הסיפור בעצמך. אני מצייר במילים. נתתי לידיי על המקלדת לכתוב את הסיפור. אני לא חושב הרבה ובעיקר נותן לזכרונות ולתחושה לדבר.

נפרדנו השבוע מ"אמא חפירה". כן, כך קראתי לה בשנת 1980. לפעמים בגלל האהבה והאירוח של משפחה. החיים שלך יכולים להשתנות באופן מיידי.

זה 1979 ואני נוסע לאילת בדרום הארץ. אני נוסע עוד יותר ומגיע לנווה מדבר במדבר שנקרא נואיבה. שם אני פוגש את יוהאן, בנה השני של האם שפ. הוא אוונגליסט עם בשורת הישועה לכולם באמצעות דמו של ישוע המשיח. אני מאוד ביקורתי בהתחלה. זה לא רק שיהודי בא להאמין בישוע המשיח. לאחר זמן מה ביחד עם חבריו ג'ון פקס ודיוויד לזרוס, השתכנעתי וקיבלתי את ישוע המשיח כמושיע ומציל.

שם אני עומד מול הרוזן בלקסמונד. אני סבא בן 63. זה היה לפני 40 שנה אבל כשאני הולך לכתוב על זה, זה נראה כאילו זה היה אתמול.

אני רואה את פני ילדיה של אמא שובל ואת הגופה כאילו היו אתמול. ראיתי אותם בפעם האחרונה כשנקברו "אבא חפירה". עוד הייתי אז צעיר. עכשיו נאלצתי לקבור את בני ואמא יכולה להבין טוב יותר את חסרונו של בנה ג'אנטיה.

אני "אבא שמדבר" כפי שאני קורא לעצמי כי רוב האבות שאיבדו ילד שותקים או מדברים מעט מאוד על כך.

אני אוהב לבוא כשקוברים אנשים ובמיוחד "אמא שופלת" זה זמן קורונה אז אמרתי לג'נט "כנראה שאין לנו מקום". באורח פלא, גם אנחנו יכולים להצטרף. אז אנחנו צריכים ללכת הביתה מהר בגלל הכלבים והגב של ז'נט. אני חושב שזה יותר טוב. אני יכול לכתוב הרבה יותר טוב על התקופה ההיא ועל האנשים על הנייר. זה מסע אחורה בזמן ואתה יכול לבוא.

אני גר בהולנד 40 שנה. למעשה יותר ממה שאי פעם חייתי בישראל. אני יכול לחלק את חיי כאן לתקופות רבות. הכרתי אנשים שונים ועדיין מכיר. גרתי במקומות שונים ומי יודע, אולי אצטרך לעבור שוב יום אחד. אני הזר שעדיין מרגיש כאן בבית.

כשאני כותב זה כאילו אני חוזר אחורה בזמן "כשהאושר היה רק". אני לוקח אותך לשנת 1980 לגיסנבורג ולוואן ונסטראאט. לגורקום ויאן ואן דר היידןסטראט 2 אני חוזר עם מחשבותיי ל-Hi ו-kuipkoop כאילו מישהו באמת יודע איפה זה. ככל שאתה מזדקן אתה לפעמים מתחיל לשחזר את סרט החיים על סרטים חדשים. אני לא עושה את זה לבד. אנחנו יחד. סבא דב יחד עם דב בן 22 שרק הגיע להולנד. בזמנו לא ממש ידעתי לאן הגעתי או איזה סוג של אנשים חיים במדינה הזאת. לא הבנתי את השפה שלהם בכלל.

כשמישהו מתחתן אתה מוזמן וצריך להביא מתנה. הלוויה היא כמו חסד ה', כולם מוזמנים וזה בחינם. מאז שהלך לעולמו של איתמר, אני משתתף בצערם של אנשים ולא בשמחת הנישואין שלהם וכו'. כיום אני גר בכפר בחווה ישנה ולמדתי מהר שבכפר "לכל בית יש את הצלב שלו".

הלוויות הן קשות, יש אנשים שלא מאמינים לך יותר כי כשאתה בקבר זה מאוחר מדי. כשאיתמר נרצח/מת אז אנחנו אומרים, היה לי מעט מגע עם אחרים אחרי הקיימים. למות ומה שבא אחרי זה נושא קשה במיוחד אם אתה לא מאמין.

בשבוע שעבר ישבתי ליד שולחן באזור הכפרי עם כנסייה נוצרית עם הרבה ילדים. בנם בן ה-21 עובד בחברת המיכון החקלאי שלנו בכפר בו אני גר. אני אוהב לפגוש אנשים מהסוג הזה. אוכלים ביחד ואבא קורא מהתנ"ך בזמן שהילדים מסתכלים מסביב.

אני עכשיו סבא חירש, סבא אמיתי עם זקן לבן. אני סבא אבל אני מרגיש כמו ילד. חלק חושבים שיש משהו רופף איתי, אל תוותרו לתת להם לחשוב, אני פשוט שונה.

הוא הזמין אותי לבוא לארוחת ערב בשבת. "ההורים שלי רוצים לפגוש אותך," הוא אומר. הורים צעירים בסביבות 48 עם 7 ילדים.

למזלי אני לא צריך להגיד לך מי אני יותר. רוב האנשים חיפשו מזמן את דב אבנון בגוגל. הם מודעים לאיזה סוג עבודה אני עושה. הם יודעים או כבר צפו איתי בדרשת וידאו. הם גם יודעים שאני מכין רוטב סאוטה. בקיצור, מספיק סיבה שיהיה את "האיש המוזר" הזה בבית.

בזמן שאנחנו יושבים ליד השולחן ליד ברוקלן המחשבות שלי חוזרות לשנת 1980 ולאת המשפחתית בגיזנבורג. כשהייתי גם בן 22.

זה 1979. אני פוגש בישראל באילת את יוהאן סקופ הבן השני של אמא סקופ. הוא הגנים יחד עם חברו ג'ון שאמר לי שאפילו יהודי צריך את ישוע כמושיע. זה לא היה כל כך פשוט. זה שנות ה-80 ורוב האנשים בישראל חוו את המלחמה וחבל כשיהודי מכיר בישוע כמשיח ומושיע שלו.

אני דור שני לניצולי שואה. לאבי עדיין היה סביר, יחד עם הוריו בסיביר ובשנת 1947 הוא הגיע לישראל. אמא שלי זה סיפור אחר לגמרי. היא הגיעה לישראל ממולדובה ב-1938 כשהייתה בת 18 והלכה לקיבוץ. הוריה אחיה ואחותה נרצחו על ידי הגרמנים במהלך רצח העם של 1941 כאשר 300,000 יהודים רומנים נרצחו.

אז הנה אני באילת ומקשיב לג'ון, יוהאן ודיוויד על ישוע והגאולה שלו עבורי באופן אישי.

זמן מה לאחר מכן אני פוגש את הוריו של יוהאן שפ. הם מבקרים אותנו בישראל באילת. מאוחר יותר הבנתי שהטיול לישראל היה מאוד מיוחד עבורם. אני יכול לדמיין. אנשים שעבדו קשה כל חייהם חונכו עם התנ"ך והנה הם במדינה שבה הכל התחיל. מאוחר יותר הורי נסעו להולנד בעצמם ב-Family Schop. אני חושב שזה היה מוזר עבור שני ההורים לראות את ילדיהם בסביבה שונה מאוד עם האמונה החיה הזו באדון ישוע המשיח. בכל מקרה, זה היה מאוד מוזר להורים שלי.

עבור ההורים שלי המסע שלי עם האדון ישוע המשיח היה מוזר מאוד אבל הם קיבלו את זה. מאוחר יותר הם ביקרו אותי בגייסנבורג ויכלו לראות שמצאתי הרבה יותר שלווה עם "את אמא". אלו היו זמנים שונים מאוד. אני יכול לכתוב ימים שלמים על האור שהכניסה האמונה לחיי ובמידה רבה זה בזכות האירוח של "אמא ואבא יוצרים"

"אם אתה בהולנד בוא לבקר אותנו" אני עדיין יכול לשמוע את אבא שואף אומר. מעולם לא הייתי בחו"ל חוץ מזמן הצבא בלבנון. גם אני לא הכרתי אף אחד שגר בהולנד.

אז ככה אני עומד בגיזנבורג עם התרמיל שלי. הגעתי להולנד בפעם הראשונה אחרי שביליתי חודשיים ביוון. במקרה שלי היו לי כתובות של כמה אנשים. אמרו לי בישראל אז "בואי" אבל הם לא היו בבית. אז נסעתי הלאה לכיוון "גורקום".

אני כותב את זה עכשיו כסבא שחי בארץ כבר כמעט 40 שנה ועובד ומדבר את השפה בצורה סבירה. עכשיו אני מכיר את הארץ ואת האנשים טוב מאוד. עשיתי כאן כל כך הרבה ועבדתי עם אנשים שונים שאני יכול לומר בבטחה שגם הפכתי קצת הולנדית.

הילד באותה עת לא ידע היכן נחת ולא הבין הולנדית. נלי הבת הבכורה אוספת אותי. למזלי היא לא מדברת אנגלית שהאנגלית שלי הייתה כל כך טובה. אני נשאר שם ללילה. הם שואלים אותי "מה אתה הולך לעשות הלאה?" למעשה לא ידעתי. הייתי בן 22 באתי מישראל, מאמין באדון ישוע אבל לא ממש ידעתי מה אני הולך לעשות עם החיים שלי.

כל החברים שלי בישראל יילכו לקולג' ויתחתנו עם חבר ילדות שלהם, ככה זה היה אז. הייתי ועדיין ציפור מוזרה. אני עדיין יכול לראות איך "אבא חפירה" נותן את האות, תן לו להישאר כאן קצת. אני בהחלט לא מלאך. אבל האירוח שלהם הפך את חיי על פיה.

הייתי צעיר והתעניינתי רק ב"תנ"ך". היית אומר היום "הוא לא עוקב" יש דברים בחיים על עצמך ועל מי שאתה ולמה שלפעמים רק מאוחר יותר, הרבה יותר מאוחר שאתה מגלה.

בתור דב הסבא, אני יכול עכשיו להבין טוב מאוד את דב ב-1980. עברו רק שנתיים מאז שאשתי היקרה ז'נט גילתה שאני סובל מהפרעות ריכוז והקשבה. קוראים לזה ADHD אבל יש לי ADD. אני עושה רק מה שמעניין אותי. אני יכול לכתוב על זה שעות, אבל אני לא אעשה זאת.

מצאתי את זה עם חפירה משפחתית כמו בגן עדן ושלווה בראשי. בבית שלנו לא הייתה מנוחה. הורים שחיו את המלחמה התקשו לנוח.

המשך יבוא