שאדם סובל ,מכוון שהוא איבד את היקר לו, הוא מדבר על החיים שלפני והחיים שלאחרי. המסע שלי למולדביה היה לעולם שלפני. נסעתי לחפש את העולם היהודי של בסרביה דרך המחשבות והדמיון מכוון שבכפר של אמא לא נשאר דבר.

נולדתי ב1957 בקרית טבעון אבל מכוון שאף אחד לא נולד בבית אז בית חולים עפולה. פעם היינו משפחת פלזנשטיין עד שיום בהיר אחד צריך לעברת את השם. פלזנ=סלע שטיין אבן. השכן שהוא פרופסור לדקדוק אומר להורים "אבנון". ברחוב יהודה הנשיא 3 גרה משפחת אבנון ובאותו רחוב במספר 33 משפחת אבניון כלומר דואר ישראל כל השנים מתבלבל. אבא מפולין, יליד 1918 (היום בן 99) 5 שנים במחנות בסביר ומגיע לארץ ב1947 משתתף קצת בכיבוש הנגב – חטיבת ברן. אמא ילידת 1919 הגיעה לארץ ב1938 כחלק מגרעין "גורדוניה" לקיבוץ חניתה. לאבא ואמא יש מספיק נקודות, אולי פעם זה היה שם אחר לקשרים. אחרי קום המדינה הם מגיעים לקרית טבעון, סליחה קרית עמל. קרית טבעון הוקמה עבור יוצאי הבריגדה אנשים יותר מיוחסים. קרית עמל של פטישי היו אנשי עבודה ועמל. רחוב יהודה הנשיא היה התוספת האחרונה לקרית עמל. רחובות על שם אישים להבדיל מטבעון רחובות על שם עצים ופרחים.

גדלתי בטבעון כמו מלך. שנות ה60 וה70 הטבע, תנועת הנוער והרבה רקפות. ב1980 אחרי השיחרור , הלכתי בעקבות האישה לארץ השפלה – הולנד. אני אבא בעל וסבא. 2 בנים ובת, נכד ונכדה. הבנים הקשיבו יותר מידי לכל הסיפורים היפים מימי הצבא ושניהם שרתו בפלחה"ן צנחנים (לבנון השניה- עופרת יצוקה) רצה הגורל, לא משנה שאני לא מאמין בגורל אבל ככה אומרים, הבן הקטן איתמר נירצח ב2014 כאשר טיל פגע במטוס המלאזי מעל שמי אוקריינה. מאז נכנסתי להיות חבר במשפחה גדולה שיודע מה זה כאב שמאבדים בן.

המסע שלי למולדביה הוא עירבוב של רגשות ועובדות מהעבר. אני מתבייש לומר שנסעתי קצת מאוחר. אמא נפטרה ב2000 אז עוד רבים מהחברים והדור ההוא היו בחיים. מה לעשות שאני ברוב טימטומי נזכרתי רק ב2017 . אף פעם לא הייתי חכם גדול, עדיף עכשיו מבכלל לא.

שהיינו צעירים, רצנו, עבדנו ודאגנו להכל אבל שכחנו לשאול את ההורים "ספרו אני רוצה לרשום" שכבר התעוררנו ורצינו לשאול וגם לרשום ההורים כבר לא היו.

אני מקדיש את הסיפורים שלי לבן היקר איתמר שכבר איננו. דרכו למדתי מה זה כאב. אני מקדיש את הסיפורים האלו כזיכרון לכל אותם אלו מהעולם שלפני

שלא היתה להם האפשרות לספר.

דב אבנון אוגוסט 2017 הולנד 

סבא לא היה יהודון קומוניסטי

אני אוהב לצייר עם מילים. זאת מילת הפתיחה שלי האות שהגיע הזמן לעצום את העיינים ולחזור לעולמות אחרים. אני מספר סיפורים. לא מדייק בעובדות ולא עוסק במחקרים. מי שיתקרב לתמונה יבין שיש פה מכלול צבעים. אני לא מנסה להרשים אף אחד או לחדש למשהו משהו. אני כולי תקווה שהסיפור הזה יעזור לצעירים שבנינו אלו שלא ידעו או שמעו להבין יותר את שואת יהודי מולדובה ומה קרה מסביב.

אני מעדיף לכתוב "מולדובה" הרפובליקה מאשר לדבר על "בסרביה" או רומניה. לרומניה כולם נוסעים אבל על הרפובליקה מולדובה בקושי שמעו.

סבא לא היה יהודון קומוניסטי – הוא השם של פרק, אחד המאמרים תחת הכותרת "לוולינטרי באהבה" אולי יום אחד זה יהיה ספר. ברומנית הם משתמשים במילה אחרת שהם מתכוונים לאותו יהודון קומוניסטי. מי שמחפש תחת ערך יהודון קומוניסטי (ברומנית) ימצא שלל האשמות נגד היהודים. השנה היא 1940 הצבא הרומני נסוג והטענה שהיהודים צחקו על החילים. יצאתי אחרי שמונים שנה להגן על סבא ולספר לאנשי הכפר "סבא לא היה קומוניסטי)

השואה היתה גדולה כמו מרחבי אירופה. אני כותב "יהודי מולדובה" מכוון שהסיפור שלי מתמקד בכפר קטן, משפחה גדולה ואזור שפעם היה מלא ביהודים, סוחרים ועובדי אדמה. דרום מולדובה. גיבורי הסיפור שלי לא הגיעו לאזור טרנסניסטריה הם נורו בכפר ונקברו אי שם.

שואלים אותי "בשביל מה לכתוב, את מי זה בכלל מעניין"? אני לא כותב על מנת לעניין  משהו מספיק לי  שידעו. אני שואל בחור מהכפר אם אנשים קוראים את מה שכתבתי. הוא עונה לי "יש אנשים היום ששום דבר לא מעניין אותם אני כן קורא" ממקור אחר אני שומע שיש אנשים בכפר שלא מרגישים בנוח עם מה שאני כותבץ גם אחרי כל כך הרבה שנים הם תמיד יודעים מי עשה מה ובאיזה צד הוא היה.

בימים אלו נערך בהולנד משפט ראווה לאחרים להעפלת המטוס המלאזי בשנת 2014. 298 נוסעים נרצחו כולל הב  ן איתמר. השופט פותח במילים. "המשפט הוא לא רק עבור המשפחות שמחפשות צדק אלא גם מסר לעולם כולו שלא ממש מתאמץ למצוא את האמת".

"לוולינטרי באהבה"  הוא תקציר של סדרת מאמרים שאני כותב באנגלית עבור אנשים שחיים בכפר היכן שאמא שלי נולדה.אכן עברו כבר 80 שנה אבל רבים מהם פשוט לא יודעים, שכחו או הדחיקו. המבוגרים שהיו אז ילדים כבר לא בחיים ומעטים בכלל העבירו את הסיפור אלהה.

אני לא כותב עבור אנשים שהם צינים. חסרי אמונה בבני אדם .  "מסרבים להביט בעולם דרך משקפיים ורודים" קשה לשנות את העולם ובטח אי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה. מספיק לי משהו אחד בכפר של אמא שלי שיבין – שסבא לא היה יהודון קומוניסטי.  יש לי קוראים מולדבים שעובדים בארץ, טיפול בזקנים ועוד שלא ממש יודעים מה קרה ואז למה.

"שואת היהודים" כמו רבים גדלתי עם המושגים האלו. נולדתי ב1957 מסביבי רובם היו ניצולי שואה. המספר על היד היה שייך לאלו שהיו במחנה ההשמדה ואחריהם השתרכו רבים אחרים. ניצול שואה כלומר יצא חיי מהשואה. ניצול מחנות ההשמדה יצא חיי.מהמחנה. אנחנו היינו ברי מזל וגם זה כבר נשמע חלק מהעבר הרחוק. גדלנו בישראל של שנות השישים והשבעים. אני בקרית טבעון מוקף בירק ואהבה.

השנים עברו ואת סיפורי השואה כבר שכחתי. קרובי משפחה חברות שלא אמא בנות דודות ובני דודים, חברים לגרעין ,כל אחד בתורו הלך לעולמו. רק אבא נשאר איתנו וזכה לראות את העתיד. אמא עלתה לארץ ממולדובה ב1938 אבא העביר את שנות המלחמה בסיביר. הוא אחד מאותם אלו שניצלו תודות "לחסדו" של אדולף איכמן ראה ערך יהודי ירוסלב.

בקרתי בזמנו בפולין. בעברית הם קוראים לזה "טיול שורשים" אבא בטבעון אני נמצא "בירוסלב" מתקשר אליו והוא מסביר לי היכן הבית. נשארנו שמה כמה ימים מכוון שאני אוהב אוכל פולנית אמיתי. כמו שאבא אדיש לגבי פולין ככה גם אני. אולי בגלל שכולם יצאו בשלום. שני האחים הגדולים עוד לפני המלחמה היגרו לדרום אמריקה. שאר המשפחה היתה ביחד שלוש שנים בסיביר. אחרי המלחמה שני אחים היגרו לאוסטרליה ואבא לקח את ההורים לארץ ישראל וקרית טבעון. אני גדלתי כמה שנים עם סבא וסבתא שזה היה בזמנו מצרך נדיר.

לספר לכם על מולדובה אז בסרביה זה עבורי להכנס "לאזור אסור". אני כותב בעברית תימצית של סיפורים שאני כותב באנגלית. למה באנגלית מכוון שזה מאפשר לי לתרגם את הכל לרומנית, הולנדית וגרמנית. כמובן בעזרת תוכנה.

אני לא סופר.אני לא יכול להתיישב ולכתוב שעות על גבי שעות על מנת שאי פעם יצא לאור איזה ספר. אני יושב שעות וכותב שיש על מה.או שאני רוצה לנסוע לעולמות אחרים. הבטחתי כמה פעמים "לאיתמר" שאבקר את מקום ההתרסקות. רציתי לכתוב על אמא רוסיה אבל בטעות נכנסתי לכביש הלא נכון ונתקעתי אי שם בדרום מולדובה. בנוסף התברר לי שהבחור שהסגיר את סבא לגרמנים והבחור שהרג את הבן היו באותו רגע שתויים.

שאמא נפטרה, היכן שהוא בסוף שנות התשעים היא אמרה לי "אולי תסע לכפר היכן שגדלתי תראה אם הבית קיים" אני מאוד מצטער שלא עשיתי את זה כבר אז. אז עוד יכולתי לשאול שאלות. לא ידעתי איך והכל נשמע לי רחוק. טוב ממילא לא היתי מבין אז מה שאני מבין היום. אמא סבלה הרבה בחיים. בגיל שמונה עשר היא היתה חברה בקבוצת הכשרה של תנועת גורדוניה. ההכשרה היתה בצפון מולדובה. הם התכוננו לעלות לארץ לקיבוץ חניתה. השנה 1938. בדרום רומניה מחכה להם האוניה. אמא יכולה לנסוע הביתה להגיד שלום להורים ואז להפסיד את האוניה או להצטרף לשאר החבורה. אמא עולה לארץ לקיבוץ חניתה וההורים וכל שאר המשפחה נרצחים ב1941 כאשר במולדובה היה אחד מהטיהורים הכי אכזרים בימי ההיסטוריה. יותר מ300000 יהודים נרצחו. על פי מה שקראתי, במפקד שעשו בזמן המלחמה, נשארו במולדובה כ 300 יהודים ובנוסף כל אלו שיצאו חיים מגהינום טרנסניסטריה.

אני לא מורה להיסטוריה ואם מדובר רק בהיסטוריה סביר להניח שלא הייתי כותב את הסיפור הבא. אני מתעניין יותר באנשים.

בשנת 2014 רצה הגורל או לא ואני מצטרף למשפחה של אלו שאיבדו ילד בן. אני מציג את עצמי בתור "אבא שמדבר" כלומר מותר לשאול לא צריך לעשות איגוף אבל לא טוחן יותר מידי. אוהב יותר לכתוב מאשר לדבר.

אני גר בכפר קטן. פה אומרים "כל אחד והצרות שלו" הורים שהילדים נפלו לתעלות ולא חסר או אחרים שנהרגו מתאונת רכב חקלאי. אני מדבר , מקשיב ככה הם מכירים אותי. שאומרים משתתף בצעריך אני מוסיף "אני גם יודע מה זה כאב".

לאמא תמיד היה כאב בעינים.אמא זאת אמא והיא היתה צריכה להיות חזקה. ההורים אח ואחות ושאר המשפחה נרצחו ב1941 הבעל הראשון נפל ב1945 שהוא התנדב כמו רבים אחרים בארץ לבריגדה היהודית.

רק אחרי שאיתמר נהרג-נרצח היתחלתי להבין את מסתרי עולם הכאב והשתיקה. התחלתי להבין את אמא ועוד רבים אחרים.

כאת השואה לא שכחתי אבל האנשים שאיתם גדלתי כבר נעלמו. אבא השנה ב103 ואני עדיו מגיע הביתה אבל אותם שכנים מתקופת הילדות הניצולים. ההורים של רוב חברי הילדות  כבר אינם.

אני מטייל באינטרנט ומגיע לקבוצה שנקראת "שורשים רומניים" נשמע לי מה שהוא מהעבר הרחוק. זכר לאותם ימים שההורים תמיד הזכירו את ארץ המוצא. רומני , פולני, בולגרי וכו. הזכיר לי גם את הריחות של המעדניה של פעם. אמא היתה מורה לבישול. בישלה אוכל יהודי ולא רק רומניץ מה לעשות אבא פולני.

אני מצטרף לקבוצה או יותר נכון הם מקבלים אותי בזכות אמא. אחרי זה אני למד שאמא יותר מולדבית מאשר רומניה. מדובר באזור שפעם היה רוסיה ואחרי זה רומניה אמא דיברה גם זה וגם זה.אמא לא חיפשה קשר עם רומנים. היא היתה בארץ מ1938 כבר ממש צברית. היתה לה את המשפחה ששרדה וזה הספיק לה. אמא אמרה לי שאחרי כל כך הרבה שנים היא כבר לו ממש דיברה רומנית או רוסית וגם לא רצתה זה הזכיר לה יותר מידי את הבית..

דרך קבוצת "שורשים רומנים" למדתי על אסון טרנסניסטריה" בתור ילד שמעתי פעם את המילה. אני בעל הפרעת קשב וריכוז אז כנראה לא ממש הקשבתי. גדלתי עם בני הדודים של אמא ואמרתי דוד. לא תמיד הבנתי מה היה הקשר. במבט לאחור כולם ניצלו מכוון שבשלב מסויים עוד לפני 1941 הם עזבו את האזור. חלק הגיעו לתל אביב עוד בשנות השלושים.

בחרתי לי תחביב להתעסק עם העבר. היום אני מבין הרבה יותר טוב שיש עבר שמנסים לשכוח. טוב שאנשים לפחות כתבו. סביר להניח שבעוד דור או שניים כבר לא ידעו במה מדובר.

את המסע הראשון למולדובה עשיתי בשנת 2017 . כתבתי רשמיים ופרסמתי. למדתי שהרבה ילדים של פעם לא יודעים שום דבר על ההורים. הם לא סיפרו, אנחנו לא שאלנו. שכבר רוצים לדעת ולשאול אין את מי.

במסע הראשון אני נכנס לכפר מדבר עם כמה אנשים שמעולם לא ידעו שחייו שמה יהודים. אני פוגש מורה צעירה שהבטיחה לבדוק. יותר מאוחר היא מספרת שדיברה עם איש זקן שבתור ילד הכיר את סבא שלי. הוא אמר לה היכן היה הבית ובית הכנסת ואז הקשר נותק. גברת קורונה הגיעה ולנסוע שוב לאזור נשאר בגדר תיכנון.

בנתיים גנט האישה קראה ספר ידוע על העיר אודסה ורצח היהודים. היא אמרה לי "בקרוב נוסעים שוב ואז תוכל להמשיך עם הכתיבה"

לכתוב ממרחק !אני נזכר ב "קרל מאי" סופר גרמני שכותב על המערב הפרוע. נדמה לי שהוא מעולם לא היה בארהב..

אני שוב משוטט ברחבי האינטרנט ומגיע לקבוצת הפייס בוק של "וולינטרי" הכפר היכן שאמא שלי נולדה. כפר קטן בדרום מולדובה. נכון להיום מולדובה נחשבת למדינה הכי עניה באירופה. הכפר קיים משנת 1840 רק כביש עפר מחבר אותו לעולם הגדול.

סבא שלי נולד שמה ב1895 . היהודים עזרו להם להקים את הכפר והם לא ידעו. "וולינטירי" כפר של מתנדבים "קוזקים" והרי קוזקים ויהודים היו לפעמים כמו חתול ועכבר.

אני יוצר קשר עם האחראית לקבוצה ומספר לה מי אני. כמובן הכל מתגלגל מהר מכוון שהיתי שמה. אני לא סתם משהו אני דב אבנון הנכד של דב חולין שנולד שמה ב1895. אני שואל אם אני יכול לפרסם את המאמרים שלי בקבוצה. אני מוסיף שמדובר בחומר לא קל ואולי זה יעשה לה בעיות. אני גר בכפר קטן בהולנד ויודע שפעם לא רצו לדבר הרבה על תקופת המלחמה ולהזכיר אילו משפחות שיתפו פעולה עם הגרמנים.. אחרי כמה ימים היא חוזרת אלי ואומרת שהם רוצים לשמוע אם אני כמובן מוכן לספר.

אני כותב באנגלית והם מפעילים את התירגום. שומעים דברים שכבר שמונים שנה מסתירים מהם.

בטיול הראשון לוולינטירי ההרגשה היתה "הם חושבים שאני קצת משוגע". אנשים בגילי שלא ידעו שאי פעם גרו בכפר 430 יהודים. יהודים שמשנת 1840 עזרו להם לפתח את האזור.

הביקור השני שלי בכפר של אמא הוא כניסה "לאזור אסור" להפתעתי אני מגלה שבשנת 2019 העמותה למורשה יהודית ,שלחה צלם מקומי שאיתר את בית הקברות היהודי. אין זכר לקברים .אבל אני בונה דף באינטרנט עושה תמונה  ומפרסם בקבוצה של הכפר.

עבורי הכל חדש וקצת מסעיר. גנט האישה שואלת אותי "אתה שוב בוולינטרי" משהו בכל הסיפור הזה מושך אותי בחזרה, לעולם שמבחוץ נראה שהאנשים לא יודעים או לא רוצים לדעת.

הימים עוברים ואני מכין שיעורי בית. נכנס לאתר של יד ושם ומוריד את כל שמות הנרצחים שרשומים. בני משפחה שנולדו בכפר. 20 אנשים מצד משפחת חולין אני נקרא על שם דב חולין אבא של אמא שלי- משפחת סוורדליק הצד של סבתא שלי.

אני מוסיף שורת ביניים לקורא שלא מבין מה ההתרגשות. רצח יהודי בסרביה ובקובינה נחשב לאחד מטהורי העם האכזרים ביותר. חילים רומניים ואזרחיים צמאי דם לצד פלוגות טיהור גרמניות

אני לא הסטוריון אלא כותב סיפורים. מאחורי כל מעשה יש אנשים, כל אחד והסיפור שלו. אין הם ואנחנו אלא אנשים בשר ודם וכל אחד במחנה אחר.

אני מפרסם כתבה ראשונה בקבוצה של הכפר. הם כבר יודעים מי אני. את המאמר אני כותב בלשון שמוזרה לקורא הישראלי היהודי. לוולינטירי באהבה. לא באתי להאשים אף אחד או לנקום. באתי פשוט לספר והמבין יבין.

עברו כבר שמונים שנה מאז. ארבעים שנה של שלטון סובייטי מלא בהכחשה ואכזריות. מדובר על דור שלם עם ידע בסיסי בהיסטוריה. שאני היתי ילד והלכתי לבריכה וקולנוע או הקשבתי למוסיקה של שנות השישים ויותר הם חיו מאחורי מסך הברזל. גם אחרי שכבר מסך הברזל ירד הכנסיה האורתודוקסית המשיכה בשלה ולימדה שנאת יהודים.

שהגעתי לכפר בפעם הראשונה, היתה לי הרגשה שאני מדבר אל הקיר. סבא דב היה עבורי כל השנים משהו נעלם. כמו שההורים שלנו בחרו לשתוק ולא לספר ככה גם בצד השני עשו. בהתחלה לא הבנתי למה עד שהלב נפתח.

בנתיים הלבבות מתחילים להפתח. אנשים חופרים במעמקי הזכרון וכותבים בקבוצה כל מה שהם שמעו מההורים או ברחוב בתור ילדים. מה שהמוח הדחיק הלב פתח.

שחזרתי בפעם הראשונה ממולדובה בקרתי את בת דודה של אמא אז ילדה בת 16. ספרתי לה היכן היתי ושאלתי שאלות. היא ידעה הכל מכוון שאחרי המלחמה היא חזרה לכפר. היה קשה לה לדבר "אני לא יכולה לישון בלילות" היא אמרה.

על השואה שמעתי כמו כולם מההורים – בית הספר וכו. הפעם הייתי איתם שמה בכפר באותו יום שזה קרה.

כותב לי בחור בגילי. אבא שלי קנה את הבית שלו מיהודי בשם אברהם. שתיהיה פה אני אראה לך. אחרי כמה ימים הוא מוסיף. אבא שלי סיפר לי שהוא היה קטן בן 10 הוא עמד על הגבעה באותו יום שהגרמנים הוציאו את כל יהודי הכפר וירו בהם אחד אחרי השני כולל הילדים. ידענו שסבא סבתא והאח ואחות נרצחו. אלו היו סיפורים ועכשיו הכל כל כך ממשי.

בנתיים אני לומד מעדויות של אחרים באינטרנט שלגרמנים היתה שיטת עבודה אחידה. באותו יום שכל יהודי הכפר הובלו למרכז (הייתי שמה) סבא סבתא הדוד והדודה מסתתרים. העובד של סבא שהיה שתוי מספר לגרמנים היכן הם. הם מוצאים אותם וישר יורים בהם. דרך האינטרנט אני לומד מעדיות של אחרים איך הגרמנים בשנת 1941 פיתחו שיטה של בורות הריגה. הפעם אלו כבר לא סיפורים. נכנסתי לעולם "שהכניסה אליו היתה אסורה" ההורים לא רצו לספר מכוון שאלו היו רוחות רעות מעולמות אחרים. הרי אפילו חיות לא מתנהגות ככה.

חשוב לציין - לרצח בבורות הירי הייתה השפעה קשה על אנשי האייזנצגרופן. מעדות אחרת אני לומד שהגרמנים היו חייבים לשכלל את השיטה מכוון שהיו חילים שיצרו קשר עם הקורבנות.בקרב היורים התגלו תופעות של שתייה מוגברת ושל הפרעות נפשיות. אפילו הימלר, שנכח באחת הרציחות ההמוניות, טען שהוא "סולד מן המלאכה מלאת הדם הזו". בנוסף, שיטת הרצח בבורות הייתה יקרה ולא מספיק יעילה. עם הזמן חיפשו הנאצים אמצעים 'פחות ישירים' לחסל יהודים.

עוברים כמה ימים ואני מקבל מכתב נוסף. היא מספרת את מה שהמשפחה סיפרה מכוון שהיא אז לא נולדה.

"אמא סיפרה לי ככה היא מתחילה, פלוגות ההרג של הגרמנים עברו ברחוב. הם הובילו איתם משפחה של השכנים כולל ילדים. זרקנו על החיילים תפוחי אדמה, רצינו לפחות לנסות להציל ילדה או ילד אחד, החיילים הזהירו אותנו, אם תתקרבו אנחנו יורים..הם הובילו את המשפחה לשדה סמוך ירו בהם והשאירו את הגופות "

איש כפר אחר מוסיף "שמעתי משהו שסיפר שהוא ראה קבוצת חיילים מובילים יהודים, יורים בהם וקוברים.

זנט האישה שואלת אותי "אתה שוב בוולינטירי"? בשביל מה אתה כותב את מי בכלל זה מעניין.

היום קבלתי את התשובה. באמסטרדם החל המשפט של אלו שנאשמים בהפלת המטוס המלאזי. החוקר ההולנדי אומר. אנחנו לא עושים את זה רק עבור המשפחות אלא עבור עוד הרבה אנשים שחיים בעולם שלא ממש מעוניין לדעת את האמת.

אכן עברו כבר שמונים שנה מאז אבל רצח יהודי מולדובה זאת אמת שחשוב לספר – אני רוצה להשאיר משהו לילדים ולנכדים.

זהו רק תקציר בכתבות באנגלית אני מספר לתושבי הכפר הצעירים מי היו אותם יהודים שחיו בניהם ועזרו להם לבנות את המדינה. אני נכנס לעוד כל מיני נושאים שיעזרו להם להבין " סבא שלי לא היה יהודון קומוניסטי"